כותרת מפחידה אבל זה בהחלט מה שקרה לי.
שמעו סיפור- מזהירה מראש הוא ארוך…
לפני 3 שבועות חוויתי כאבי בטן במשך 3 ימים, כאבים שבאו מדי פעם במהלך היום ובגלים, כאבים שגרמו לי להתקפל כמו עובר!
ביום הראשון של הכאבים מיד אמרתי לעצמי טוב זמן הביוץ הגיע ונעבור את זה כמו תמיד, ביום השני עוד נפגשתי עם חברות ותוך כדי המפגש אני מתפתלת מכאבים ואומרות להן שזה שטויות ולוקחת כדור לכאבים (אני אומרת לעצמי בראש הכל טוב אולי רק אכלת משהו לא טוב), ביום השלישי שכאב מפלח מעיר אותי בשש בבוקר אני כבר אומרת לעצמי או.קיי משהו לא תקין!!! הגוף מאותת לי ואי אפשר להתעלם מזה יותר.
אני מתקשרת לקופת חולים אצלנו באלפי מנשה והפקידה המהממת שם אומרת לי בואי עוד שעה ורופא יקבל אותך, מבסוטה מהשירות ניגשת למרפאה ונכנסת לרופא ותוך כדי שאני מסבירה לו איפה כואב וכמה כואב מגיע עוד גל כאב והרופא שרואה אותי מבין שזה מצריך בדיקה ושולח אותי לאוטרסאונד דחוף לבטן ולאגן כדי לשלול אפנדציט, אבנים בכליות, אבנים בכיס מרה ודלקת באגן, רושם לי כדורים לכאבי בטן ואומר לי לקחת כמה שצריך ואם הכאבים לא עוברים אפילו ממליץ ללכת למיון.
יוצאת מהרופא ושוב הפקידה המהממת מתקשרת עבורי למכון אולטרסאונד ומבקשת שיקבלו אותי דחוף ושעה אחר כך אני כבר במכון אולטרסאונד. אני מסיימת את הבדיקה ושואלת את הבודק אם ראה משהו? והוא עונה שלא, הכל תקין!!! בראש עוברות לי מחשבות שזה לא הגיוני אבל חוזרת הביתה.
לוקחת כדור ולא עוזר, לוקחת עוד כדור מסוג אחר ולא עוזר.
בעלי חוזר הביתה בלילה ורואה אותי סובלת מכאבים ואומר לי אנחנו הולכים למיון, זה לא הגיוני שככה כואב לך.
יום רביעי, 23:30 נוסעים למיון, האחות שמקבלת אותנו רואה אותי בדיוק בגל של כאב ומיד רושמת רמת כאב 10, לוקחת לי דם ומכניסה אותי למיון לראות רופאה. ואז מתחיל סיוט שנגמר בשחרור הביתה ב-5:30 בבוקר בלי אבחנה.
פותחת סוגריים ומציינת כמה 2 תובנות מהמיון:
1. אסור בשום פנים ואופן להתלוצץ עם האחים, האחיות, הרופאים ושאר הצוות!!! גם לא הבן זוג!!! אין מה לעשות כשאתה מתלוצץ איתם מזלזלים בך ובכאב שלך!
2. לא לקחת שום דבר נגד כאב שמציעים לך!!! ברגע שלקחת ואתה מרגיש הרבה יותר טוב הרופא שמגיע אליך לבדיקה אחרי שעתיים של המתנה לא מבין מה אתה עושה במיון ולמה הוא מבזבז עליך את הזמן שלו!!! לכן מומלץ ועדיף לסבול מהכאב למרות שזה מטומטם רק כדי שהרופא יראה אותך במצב הכי נורא שלך ויבין שהוא צריך להתייחס ברצינות לכאב.
אז אחרי שחטאתי ב-2 הסעיפים לעיל, ניסיתי להסביר לרופאה כמה כואב והיא לא ממש הבינה, הראיתי לה את התוצאות של האולטרסאונד שהגיעו אלי לנייד תוך כדי שאני במיון מחכה והיא רואה שהכל תקין. היא שואלת אותי אם יש סיכוי שאני בהריון ובפעם הלא יודעת כמה אני מציינת שלא (כמובן שעשו לי גם בדיקת הריון במיון אבל נראה לכם שהיא הסתכלה עליה לפני שניגשה אלי?).
ציינתי שוב שיש לי התקן ואולי משהו שם לא תקין לכן אחרי 2 דקות שיחה איתי (מזכירה חיכיתי לה שעתיים) היא שולחת אותי למיון נשים לבדיקה.
אז אנחנו עוברים בניין, מגיעים למיון נשים ושוב מתייבשים שם יותר משעה כי מה לעשות יש רופא תורן אחד בלילה שאחראי על כל היולדות שמגיעות ללדת וגם על הנשים ששולחים ממיון לבדיקות!!! הזייה!!! בשלב הזה אני כבר גמורה, כבר לא עם כאב בזכות משככי הכאבים שקיבלתי ורק רוצה להגיע הביתה אבל אני מרגישה שאני חייבת לקבל תשובה מה קורה לי לעזאזל אז מחכה כמו ילדה טובה.
בשעה טובה ומוצלחת מקבל אותנו רופא נשים שעושה לי בדיקה ורואה שהכל תקין ומחזיר אותנו למיון.
במיון פוגש אותנו האח שטיפל בנו ומברך אותנו על החזרה למיון וכמובן הכל בשמחה והתלוצצות כי מה לעשות הטעות היא טעות נגררת…אנחנו שואלים אותו מה הלאה והוא אומר, נחכה לסיכום של הרופא נשים ומשם נראה איך נמשיך טיפול.
נחשו מה? חיכינו עוד שעתיים עד שהוא סיים את הסיכום שלו ועד שרופאת המיון ראתה את הסיכום שלו!!!
מפה המצב מתדרדר מבחינתי לפחות, בשעה חמש בבוקר ניגש אלינו האח ונותן לנו מסמכי שחרור ואני בהלם, מה מסמכי שחרור? אבל מה יש לי? מבחינתם הם עשו מה שניתן והגיעו למסקנה שככל הנראה מדובר במשהו בקיבה, הם מפנים אותי להמשך טיפול עם רופא המשפחה ואומרים לי אם כואב קחי כדור.
אני חוזרת הביתה מבויישת, מרגישה מטומטמת שהלכתי למיון ושאולי אני בכלל מדמיינת את הכאבים, נכנסת למיטה ב-5:30 בבוקר עם כל הרגשות האלה ולא סגורה איך ממשיכים.
יום למחרת (יום חמישי) מתקשרת למרפאה וקובעים לי תור טלפוני ליום ראשון עם רופאה כי אין כבר תורים פרונטליים ואת הסופ”ש אני מעבירה עדיין עם כל התחושות איתם יצאתי מהמיון.
יום ראשון מגיע ואני משוחחת עם הרופאה, מספרת לה כל מה שקרה במיון וממש שופכת בפניה את התסכול שלי, היא שומעת ואפילו מקשיבה ובסיום המונולוג שלי היא אומרת לי “כל מה שאת מספרת נשמע כמו חיידק בקיבה הליקובקטור, בואי נתחיל מהבדיקה הזאת ואם זה לא זה נתקדם הלאה אבל אני רוצה בכל מקרה לראות אותך עוד השבוע”! אני אומרת לה בסדר וקובעת תור ליום חמישי ובראש חושבת לעצמי שזה בטח גם לא זה אבל מה יש לי להפסיד.
אני ניגשת למרפאה יום למחרת, עושה את הבדיקה וחוזרת הביתה אדישה להכל.
יום שלישי מקבל את התוצאות למייל והופה זה חיובי, יש לי הליקובקטור!!! עכשיו, קצת קשה לתאר את פרץ רגשות השמחה שעלו בי, הרי לקבל תוצאה חיובית לחיידק זה ממש לא משמח אבל סוף סוף אני מקבלת אישור רפואי למשהו שהגוף אותת לי ויחד עם האישור הזה כל תחושות האני מדמיינת ומגזימה נמוגו להן.
מפה לשם עוברים עוד כמה ימים עד שהרופאה רואה אותי, כי מסתבר שזה לא מצב דחוף טיפול (שזה גם מוזר) ואז מתחילים חיים חדשים!
הרופאה נותנת לי מרשם של קוקטייל אנטיביוטיקה מטורף שמכיל 2 סוגים של כדורים סה”כ 6 ביום לקחת + 2 כדורים נוספים להורדת חומציות בקיבה ובמקביל אני קובעת תור לנטורופתית לאור המלצות שקיבלתי מאנשים שהחיידק התפרץ אצלם והם חיים איתו עד היום.
אצל הנטורופתית אני מבינה שהחיים בתקופה הקרובה הולכים להשתנות מקצה לקצה, למעשה היא אומרת לי “כל מה שאת אוכלת היום את צריכה להפסיק”! זה אומר בלי מוצרי חלב, בלי חריף, בלי קמח לבן, בלי אורז לבן, בלי עגבניות, חצילים, תפוחי אדמה, פלפלים ונענע, בלי קופאין, בלי מטוגן, בלי פירות הדר, בלי סוכר לבן ובלי אלכוהול!!! ואני בשוק של הלייף אומרת לה, בקיצור עדיף למות! ממש לא בצחוק, זה באמת הדבר הראשון שעלה לי בראש…אני מסדירה רגע את הראש ואומרת לה בסדר, אני אעשה כל מה שצריך.
היא ממשיכה ומסבירה לי שאני צריכה להתחיל לקחת גם פרוביוטיקה, ויטמין C ואלוורה ואני פשוט מהנהנת ומחכה שהפגישה תסתיים.
אני מגיעה הביתה מעקלת את כל מה ששמעתי, עושה שיחת עידוד עם חברה, רוכשת און ליין את המוצרים שהנטורופתית ביקשה שאתחיל לקחת ואז מבינה שכרגע בבית אין לי ממש מה לאכול כי גם זה דורש התארגנות.
קמה יום למחרת ואומרת לעצמי, יאללה יום חדש והיום אני מתחילה את השינוי בתזונה, הולכת לירקן וקונה מלא ירקות שמותר לאכול, הולכת למאפיה וקונה לחם מקמח מלא, חוזרת הביתה ומכינה ירקות בתנור ואומרת לעצמי זה ממש שטויות, ממה חששתי? מה שלא ציפיתי זה שהיומיים הראשונים יהיו כ”כ קשוחים…עברתי יומיים של גמילה, ממש גמילה עם כאבי ראש ודאון רציני בגוף אבל נשארתי נחושה לעמוד בזה.
כרגע אני 5 ימים אחרי שהתחלתי חיים חדשים, מחכה קצת עם התחלת האנטיביוטיקה כי הבנתי שהיא ממש קשוחה ויש לי טיסה בעוד שבוע שלא בא לי להרוס לעצמי, עדיין לא ממש מאוזנת אבל כבר ממש אופטימית לגבי ההמשך.
ומה יש לי להגיד לכם? כשהגוף מאותת שמשהו לא תקין אל תתנו לאף אחד, בטח לא לרופאים לתת לכם את ההרגשה שאתם סתם מתלוננים!!! תמשיכו ל”הציק” לרופאים עד שימצאו מה יש לכם!
למזלי זה נגמר בחיידק אומנם עמיד אבל בר טיפול שכנראה כל חיי אתמודד איתו אבל זה יכל לגמרי להיגמר אחרת…
